Ma'asser Cheni
Daf 23a
משנה: מַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי כֵּיצַד אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים הֵילָךְ מָעוֹת הָאֵילּוּ וּפְדֵה לָךְ אֶת מַעֲשֵׂר זֶה. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ כֵן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. הָיָה עוֹמֵד בְּגוֹרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת אוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הֲרֵי הַפֵּירוֹת הָאֵילּוּ נְתוּנִין לָךְ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ הֲרֵי הֵן מְחוּלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת.
Traduction
Il est permis d’agir de ruse à l’égard de la 2e dîme (137)Cf. Babli, Gitin f 65a, c.-à-d. on peut donner cet argent à son fils et sa fille majeurs, ou à ses serviteurs hébreux, en les engageant à racheter pour cela la 2e dîme à leur usage (sans addition du 5e); mais on ne pourra pas dire cela à ses enfants mineurs ou à ses esclaves païens, parce que leur main est comme la sienne (138)Il est responsable de leurs actes. Reprise. Si, en étant placé dans la grange (146)Cf. Babli, Baba Metsia 45b, l’on veut agir de même pour le rachat de la 2e dîme et que l’on n’a pas d’argent sur soi, l’on dira d’abord à son prochain: ''que ces fruits te soient offerts en présent''; puis l’on dira: ''qu’ils soient échangés contre l’argent qui est à la maison'' (il les rachète du prochain, sans payer de 5e).
Pnei Moshe non traduit
מתני' מערימין על מעשר שני. לפדותו בלא חומש:
לעבדו ולשפחתו העברים וכו'. ופדה לך לעצמך מעשר זה והואיל ואין גופן קנוי לו הוי להו כאחר ובגמרא פריך והיכי משכחת לה באמה העבריה הלא קטנה היא דהנערה יוצאה בסימנין ומשני דמיהת יש לקטן זכייה מדרבנן:
מפני שידן כידו. דבנו ובתו הקטנים זכייתן ומציאתן להאב ועבדו ושפחתו הכנענים מה שקנה העבד קנה רבו:
מתני' היה עומד בגורן ואין בידו מעות. כדי להערים ולומר לחבירו הא לך מעות ופדה לך שיהא פטור מן החומש:
הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. וכגון שנותן לו הפירות בטבלן דאי כשהופרש המעשר שני אינו נקנה במתנה:
וחוזר ואומר. הנותן הרי אלו מחוללין על מעות שבבית והוי כפודה פירות של חבירו ואין צריך להוסיף חומש:
הלכה: רִבִּי אָבוּן אָמַר אִיתְפַּלְּגוּן רִבִּי לָֽעְזָר וְרִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. חַד אָמַר לָמָּה מַעֲרִימִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְרָכָה. וְחָרָנָה אָמַר לָמָּה פוֹדִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַזּוֹל מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְרָכָה.
Traduction
R. Abin dit que R. Eliezer et R. Yossé b. Hanina sont en discussion: d’après l’un, on peut agir ainsi de ruse, parce qu’une bénédiction est écrite au sujet de la 2e dîme (Dt 14, 24); d’après l’autre, on peut pour cette même cause de bénédiction la racheter au taux du prix inférieur.
Pnei Moshe non traduit
גמ' איתפלגון. במה ששמעו לטעמא מפני שכתוב בו ברכה חד אמר דעל האי מתני' איתאמרת למה מערימין מפני שכתוב בו ברכה כי יברכך ה' אלהיך ומכאן רמז למה שהקילו ואמרו מותר להערים על החומש שרמזה התורה אף שאם תפדנו מתחייב אתה בהוספת חומש יש לך ברכה שאם תרצה תערים ותפטור מן החומש ואידך אמר דעל מתני' דלעיל בהלכה ב' איתמר האי טעמא דלמה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה והאי קרא בעיקר הפדיון כתיב כי ירחק ממך הדרך וגו' כי יברכך ורמזה התורה להקל בפדיונו ולפדותו כשער הזול:
מַה נָן קַייָמִין אִם כְּשֶׁאָמַר לוֹ צֵא וּפְדֵה לִי שְׁלוּחוֹ הוּא. צֵא וּפְדֵּה לָךְ שֶׁלּוֹ הֵן. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין כְּשֶׁאָמַר לֹו פְּדֵה לִי מִשֶּׁלָּךְ פְּדֵה לָךְ מִשֶּׁלִּי. וְתַנֵּי כֵן פְּדֵה לִי מִשֶּׁלָּךְ פְּדֵה לָךְ מִשֶּׁלִּי אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל מַעֲשֵׂר שֶׁאֵינוֹ הוּא וּפִדְיוֹנוֹ מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִישִׁיתוֹ יוֹסֵיף עָלָיו. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הוּא וּפִדְיוֹנוֹ מִשֶּׁלּוֹ.
Traduction
Dans quel cas préconise-t-on cette ruse? Lorsque le maître dit à quelqu’un de la maison d’aller racheter cette 2e dîme pour lui, il s’adresse à son envoyé (qui n’a nul intérêt à agir de ruse); si, au contraire, il lui disait: ''rachète-les à ton compte'', c’est inadmissible, les fruits n’appartenant pas à l’envoyé; de quel cas s’agit-il donc? S’il lui dit: rachète ma dîme avec ton bien (139)Lui ayant d'abord remis de l'argent en don, ou: rachète la dîme de tes fruits avec mon bien. On a enseigné en effet que l’on peut dire à l’un des gens de sa maison: rachète ma dîme avec ton bien; ou: rachète la dîme de tes fruits avec mon bien, sans ajouter le 5e supplémentaire. R. Yohanan dit: pour toute dîme qui n’appartient pas, soit à titre de capital, soit à titre d’échange, à celui qui opère, le 5e supplémentaire n’est dû. R. Yossé bar R. Aboun dit au nom de R. Hanina que l’avis de R. Yohanan a pour base ce verset (Lv 27, 31): Si quelqu’un rachète une partie de sa dîme, il ajoutera un cinquième en sus; ceci indique que le produit ainsi que l’équivalent donné en échange doivent appartenir au maître.
Pnei Moshe non traduit
מה אנן קיימין. להמתני' שאומר לו הילך מעות אלו ופדה אם בשאמר לו צא ופדה לי שלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו ואם באומר צא ופדה לך א''כ שלו הן ומאי קמ''ל אלא כי אנן קיימין בשאומר לו פדה לי משלך והואיל והמעות אינם שלו אינו מוסיף חומש או שאמר לו פדה לך משלי דמכיון דאמר פדה לך אע''פ שהמעות שלו אינו מוסיף חומש. ומיהו קשה לפרש לזה על המתני' דהא בהדיא קתני ופדה לך ומאי האי דקאמר מה אנן קיימין וכו' כי אנן קיימין וכו' לכך נראה דלאו אמתני' קאי אלא על התוספתא ומפני שהיו בקיאין בה לא העתיקו א''נ חסר כאן העתקת התוספתא דגריס התם בפ''ג הילך מעות האלו ופדה בהן את המעשר והשתא מפרש לה מה אנן קיימין להאי פדה דקתני אם דקאמר פדה לי א''כ שלוחו הוא ואמאי אינו מוסיף חומש ואם דקאמר צא ופדה לך שלו הן ומאי קמ''ל אלא כי אנן קיימין וכו' כדלעיל:
ותני. בברייתא אחריתא בהדיא כן דבין שאמר לו פדה לי משלך ובין שאמר פדה לך משלי אינו מוסיף חומש:
כל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש. ר' יוחנן אשמועינן טעמא להאומר פדה לי משלך דאע''ג דהמעשר נשאר שלו מכל מקום הואיל והפדיון אינו שלו אינו מוסיף חומש:
טעמא דר' יוחנן. כלומר ומנא לך הא משום דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב וחמישיתו וגו' חומש ה''ל למיכתב אלא דקאי על הפדיון ולהקישו למעשרו עד שיהא הוא ופדיונו משלו:
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִּׁיתוֹ בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לֹו בְּמַתָּנָה. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי מֵאִיר דְּרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵין מַתָּנָה כְּמֶכֶר. אָמַר רִבִּי יוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא תִּפְתָּר בְּפֵירוֹת שֶׁהֵן טְבוּלִין לְמַעֲשֵׂר. 23a וְהָתַנִּינָן הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִּׁיתוֹ. אִית לָךְ מֵימַר בְּפֵירוֹת שֶׁהֵן טְבוּלִין (לְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי. וְהָתַנִּינָן) לְנֶטַע רְבָעִי. לֹא לְנֶטַע רְבָעִי עַצְמוֹ. בְּרַם הָכָא מֵעֲשֵׂר הֲוֵי סוֹפָךְ מֵימוֹר.
Traduction
Lorsque la Mishna dit: ''Celui qui rachète sa seconde dîme devra y ajouter 1/5, soit qu’elle provienne de ses propres fruits, soit d’un don reçu'', elle exprime l’opinion de R. Meir, disant: un don n’équivaut pas à une vente (car il serait interdit de vendre de la dîme). Selon R. Yona, cette opinion de la Mishna peut avoir été dite conformément à l’avis de tous (même selon celui qui compare le don à la vente); seulement la Mishna a pu parler des fruits encore soumis à l’obligation de cette dîme (qu’il est permis de vendre ou de donner). Mais n’a-t-on pas dit plus loin (5, 5): ''Celui qui échange son propre plant de 4e année devra y ajouter un supplément d’un 5e, soit qu’il vienne de sa propriété, soit d’un présent''? Or, là on ne saurait justifier l’expression en disant qu’il s’agit de fruits encore soumis à l’obligation de la 2e dîme, puisqu’il est question de plantation de la 4e année, et il n’y a pas lieu de distinguer entre les fruits soumis à l’obligation et ceux qui représentent l’opération faite, puisque le tout est soumis en la 4e année? Il en résulte donc qu’ici aussi, pour la 2e dîme, il s’agit de la dîme elle-même; et, pour que l’on puisse admettre qu’elle ait été donnée, il faut adopter l’opinion de R. Meir (qui ne compare pas le don à la vente).
Pnei Moshe non traduit
הפודה וכו'. קתני דניתן במתנה ש''מ מתני' דר''מ הוא דאמר לעיל בפ''ק בהלכה א' אין מתנה כמכר דאף דאין מוכרין מעשר שני ניתן הוא במתנה:
א''ר יונה לא היא. דד''ה היא מתני' אפי' למ''ד דמתנה כמכר דתפתר שנתן לו פירות שהן טבולין למעשר ולא המעשר עצמו וכשיפריש זה המעשר ופודה אותו מוסיף חומש:
והתנינן. בפרק דלקמן בהלכה ה' הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שנותן לו במתנה והשתא אית לך מימר הכא בפירות שהן טבולין למע''ש איירי מתני' בתמיה והתנינן הכא לנטע רבעי ולאו לנטע רבעי עצמו על כרחך דמיירי דלא שייך פירות טבולין לנטע רבעי דכי מפרישין לנטע רבעי:
ברם הכא מעשר הוי סופך מימר. והשתא ברם הכא נמי על כרחך סופך מימר לפרש שנתן לו המעשר עצמו ולא מיתוקמא המתני' אלא כמ''ד אין מתנה כמכר:
Ma'asser Cheni
Daf 23b
מַה נָן קַייָמִין אִם בִּגְדוֹלָה זָכָת בְסֵימָנִין. אִם בִּקְטַנָּה קָטָן זָכָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי תִּיפְתָּר כְּמָאן דְּאָמַר הַקָּטָן תּוֹרֵם. אָמַר לֵיהּ וַאֲפִילוּ כְמָאן דְּאָמַר הַקָּטָן תּוֹרֵם קָטָן זָכָה. 23b עַל דַּעְתִּין דְּרַבָּנִין דְּתַמָּן נִיחָא דְּתַמָּן אָֽמְרִין בְּשֵׁם רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב כָּל שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ אֶגּוֹז וּמַשְׁלִיכוֹ צְרוֹר וְהוּא נוֹטְלוֹ. הַמּוֹצִיא בְיָדוֹ כְמוֹצִיא בְאַשְׁפָּה. אֶגּוֹז וְהוּא נוֹטְלוֹ צְרוֹר וְהוּא מַשְׁלִיכוֹ גְּזֵילוֹ גֶזֶל מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. אֶגּוֹז וּצְרוֹר וְהוּא נוֹטְלָן וּמַצְנִיעָן וּמֵבִיאָן לְאַחַר זְמָן גְּזֵילוֹ גֶזֶל גָּמוּר. זָכָה לְעַצְמוֹ אֲבָל לֹא לַאֲחֵרִים. רַב הוּנָא אָמַר כְּשֵׁם שֶׁהוּא זוֹכֵה לְעַצְמוֹ כָּךְ הוּא זוֹכֶה לָאֲחֵרִים. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאֵין מַתָּנָתוֹ מַתָּנָה. דִּכְתִיב כִּי יִתֵּן אִישׁ. מַתְּנַת אִישׁ מַתָּנָה וְאֵין מַתְּנַת קָטָן מַתָּנָה דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לְעוֹלָם אֵין גְּזֵילוֹ גֶזֶל גָּמוּר עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הָדָא דְתֵימָה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְדִין אֲבָל לְהָבִיא קָרְבַּן שְׁבוּעָה כָּל עַמָּא מוֹדֵיי עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. בְּרַם כְּרַבָּנִין דְּהָכָא (בְּשֵׁם) רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי מֵעַתָּה אֲפִילוּ לְעַצְמוֹ לֹא יִזְכֶּה דִּכְתִיב אֶל רֵעֵהוּ עַד שֶׁיְּהֵא כְרֵעֵהוּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק פָּתַר לָהּ בְּשִׁיטַּת אַפִּיּוֹטוֹת. דְּתַנִּינָן תַּמָּן אַפִּיּוֹטוֹת מִקְחָן מִקַּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בִּמְטַלְטְלִין. וְהָתַנִּינָן אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. רַבָּנִין דְּקֵיסָרִין אָֽמְרִין כָּאן בְּקָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַעַת כָּאן בְּקָטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת.
Traduction
Dans quel cas (140)Cf. Même série, (Eruvin 7, 6) (24c) la Mishna parle-t-elle de la transmission d’un tel ordre à une servante? S’il s’agit d’une grande, dès qu’elle a les signes de la puberté, elle n’acquiert que pour elle (n’étant plus au maître); il s’agit d’une petite, est-ce qu’elle veut acquérir quoi ce soit? On peut l’expliquer, dit R. Judan b. Salom devant R. Yossé, en disant que le docteur de la Mishna se conforme à l’avis de celui qui admet pour valable le prélèvement d’un enfant. Mais, lui objecta-t-on, même d’après celui qui admet cet avis pour l’oblation, dit-il aussi qu’un enfant peut acquérir pour autrui? Selon l’opinion des Rabbins de Babylone (141)Ib. (Gitin 5, 9) ( 47b), et Babli, ibid., 65a, cela se comprend, puisqu’on a dit là, au nom de R. Nahman b. Jacob, chaque fois qu’ayant remis une noix à l’enfant il la jette (par ignorance) et qu’ayant remis un caillou il le garde, la trouvaille faite dans sa main équivaut à celle que l’on aurait faite sur du fumier (elle est considérée comme abandon); si au contraire, il garde la noix qu’on lui remet et rejette le caillou qu’on lui offre (en signe d’intelligence), le vol qu’il aurait commis serait considéré tel dans l’intérêt de la paix réciproque (et on l’oblige à la restitution, quoique ce soit un acte secondaire); si enfin, après avoir pris la noix offerte, il la conserve et la rapporte quelque temps plus tard (preuve d’intelligence mûrie), le vol est véritable; ce qu’il acquiert est à lui, non à d’autres. R. Houna dit: de même qu’il peut acquérir pour lui-même, il le peut aussi pour d’autres; mais tous reconnaissent que le don qu’il aurait fait est sans valeur, parce qu’il est écrit (Ex 22, 9): Lorsqu’un homme donne, non si c’est un enfant. Selon l’avis des autres sages d’ici, à savoir R. Juda b. Pazi au nom de R. Yohanan, ou R. Jacob b. Aha: le vol d’un enfant n’est réel que lorsqu’il a atteint la puberté (duo pilos). Toutefois, ajoute R. Abahou au nom de R. Yohanan, ils contestent l’avis des babyloniens pour la faculté laissée d’enlever judiciairement la trouvaille de cet enfant; mais tous reconnaissent que, pour l’enfant n’ayant pas l’âge de puberté, le sacrifice du serment imposé au gardien pour vol commis involontairement est dû. Comment donc l’expliquer selon les rabbins d’ici? (puisque, selon eux, l’enfant ne peut rien acquérir, même pour lui, comment acquerra-t-il la 2e dîme pour son père)? S’il en est ainsi, remarqua R. Yossé, cet enfant ne devrait pas non plus pouvoir acquérir pour lui-même, puisqu’il est écrit (ibid): à son prochain? Ne doit-il pas être semblable à son prochain? On peut dire, répondit R. Yossé bar R. Aboun au nom de Samuel b. Isaac, qu’on l’explique selon la doctrine dite au sujet des enfants, paide'', où l’on enseigne ceci (142)Mishna, (Gitin 5, 7): l’achat des enfants est effectif, de même que leur vente a son plein effet pour les objets mobiliers (il en sera donc de même ici pour le don qu’ils auront fait). Mais notre Mishna n’enseigne-t-elle pas que l’on ne pourra pas donner cet ordre à ses enfants mineurs, ou à ses esclaves païens, parce qu’on est responsable de leurs actions? (Comment se fait-il qu’au premier cas énoncé par la Mishna ce soit permis)? Les rabbins de Césarée répondent qu’au premier cas il s’agit d’un enfant ayant l’intelligence comme un grand; tandis qu’au second cas, il s’agit d’un enfant sans intelligence.
Pnei Moshe non traduit
מה אנן קיימין. לאמה העבריה דקתני במתניתין אם בגדולה זכת בסימנים כלומר הרי כבר זכתה לצאת בסימנים ומאי בעיא גביה דאדון ואם בקטנה קטן זכה בתמיה וכי יש זכייה לקטן שיהא זה נחשב כשלה:
תיפתר כמ''ד. לעיל בפ''ק דתרומות קטן תורם ומכיון דישנו בתרומות ובמעשרות יכול הוא לומר פדה לך:
א''ל ואפי' כמ''ד קטן תורם. מה ענין זה לזכייה ומ''מ קשיא וכי קטן זכה:
על דעתין דרבנן דתמן. כדלקמן ניחא דסבירא להו מצינו בקטן דיש לו זכייה לעצמו:
דתמן. בבבל אמרין בשם רב נחמן בר יעקב שלש מידות אלו בקטן. וגרסינן להא בפ''ה דגיטין בהלכה ט':
המוציא בידו. שמוסר איזה דבר בידו כמוציא לאשפה דזה אין לו דעת כלל:
גזילו. הגוזל ממנו גזל הוא מפני דרכי שלום:
אגוז וצרור והוא נוטלן ומצניען. שיש לו הבחנה להצניע ולהביא לאחר זמן כשיצטרך גזילו גזל גמור מדבריהם וזוכה הוא לעצמו אם נתן לו אדם איזה דבר אבל לא לאחרים אם זיכה אחד לאחרים ע''י אותו קטן לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר:
הכל מודים שאין מתנתו. שנותן לאחרים מתנה דכתיב כי יתן איש ולא קטן:
דברי חכמים. ולדברי חכמים דהתם במתני' דהנזקין דפליגי על ר' יוסי דס''ל שם מציאת חש''ו יש בהן גזל גמור אבל לחכמים כדמפרש ר' יודה בר פזי וכו' בשם ר' יוחנן דלעולם אין גזילו מחוור להיות גזל גמור עד שיביא שתי שערות:
הדא דתימר. דלר' יוסי גזל גמור הוא דוקא להוציא מן הגוזל ממנו בדין אבל לענין קרבן ולשבועה כדין הגוזל ונשבע ואח''כ הודה לכ''ע אין זה מתחייב עד שיביא הקטן שתי שערות והוא גזל ממנו:
ברם כרבנן דהכא. השתא מסיק להקושיא דלעיל דקאמר על דעתין דרבנן דתמן ניחא אבל כרבנן דהכא בשם ר' יוסי דסבירא להו דלית ליה זכייה לעצמו כדלקמיה דדרשי איש אל רעהו עד שיהא כרעהו וכשם שאינו זוכה לאחרים כך אינו זוכה לעצמו בעיא כלומר הדרא קושיין דמתני' דהכא באמה העבריה היכא מיתוקמא. ובגיטין שם גריס ברם כרבנן דהכא ר' יוסי בעי מעתה אפי' לעצמו לא יזכה וכו' ומשני ר' יוסי בר בון דפתר לה בשיטת אפיוטות דתנינן תמן בפ' הנזכר הפיוטות מקחן מקח וכו' דתקינו ליה רבנן משום כדי חייו אם הוא כבן ז' כבן ח' ויודע בטיב משא ומתן וה''נ בקטנה כה''ג מיירי דקטן כזה יש לו זכיה לעצמו מהאי טעמא:
והתנינן. לרב הונא דלעיל פריך דקאמר כשם שהוא זוכה לעצמו כך הוא זוכה לאחרים והתנינן בעירובין פ''ז אבל אינו מזכה העירוב לאחרים ע''י בני ובתו הקטנים וגרסינן נמי בעירובין שם להאי סוגיא:
כאן. הא דרב הונא בקטן שיש בו דעת כדלעיל:
תַּמָּן תַּנִּינָן הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה וְשִׁילְּחָה לוֹ בְּיַד בְּנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ. לֵית הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהָעֶבֶד זָכָה מֵרַבּוֹ לְאַחֵר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר תִּיפְתָּר בְּעֶבֶד עִבְרִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ תִּיפְתְּרִינֵיהּ בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי תִּיפְתָּר בְּאוֹמֵר לוֹ פְּתַח לָהּ וְהִיא בָּאָה מֵאֵילֶיהָ. וְתַנֵּי כֵן הִנְהִיגָהּ הִמְשִׁיכָהּ קָרָא לָהּ וּבָאָת אֲחֲרָיו נִתְחַייֵב לָהּ לְשַׁלֵּם כְּשׁוֹאֵל.
Traduction
On a dit ailleurs (143)(Eruvin 7, 6): Celui qui emprunte la vache peut l’envoyer chercher par l’entremise de son fils ou de son esclave, ou de son envoyé (sans que les conditions de responsabilité soient changées); or, cela ne prouve-t-il pas qu’en ce cas l’esclave a acquis l’animal de la main de son maître pour autrui? (Comment donc se fait-il qu’ici on lui dénie ce droit, en disant que sa main équivaut à celle du maître)? Il se peut, répondit R. Eliézer, que pour l’exemple du prêt il soit question d’un serviteur hébreu. Il se peut même, dit R. Yohanan, qu’il s’agisse d’un esclave païen; seulement, en ce cas l’envoi par l’esclave est admis, parce que l’emprunteur aura dit d’ouvrir la porte de l’étable devant lui, puis la bête l’ayant suivi, l’acquisition est faite par lui (l’esclave n’est plus alors qu’un conducteur, sans pouvoir spécial). En effet, il est dit que lorsqu’on a mené la bête, qu’on l’a attirée, qu’on l’a appelée et qu’elle a suivi l’emprunteur, ce dernier est responsable de tous les accidents futurs.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ח דב''מ:
ושילחה לו ביד בנו ביד עבדו. וקתני התם דאם א''ל השואל שלח לי ביד עבדך ומתה בדרך חייב השואל:
לית הדא אמרה וכו'. דבפ''ק דקידושין בהלכה ג' דגרסינן להא ואיבעיא להו אם העבד יכול לזכות מרבו לאחר וקאמר עלה לית הדא אמרה מהאי מתני' דהשואל שעבד זכה מרבו לאחר והוי כאלו בא ליד השואל דאי אמרת דאין העבד זוכה מרבו בשביל אחר אמאי חיוב הא יד העבד כיד רבו והוי כאלו מתה ברשות המשאיל:
תיפתר בעבד עברי. מיירי התם ולא מוכחא מידי:
אמר ר' יוחנן דאפי' תיפתרינה בעבד כנעני. אפ''ה לא תפשוט מידי מהתם דתיפתר באומר לו השואל פתח לה הפתח להדרך והיא באה מאליה דמיד כשיצאת מרשות המשאיל עומדת ברשות השואל:
ותני. בברייתא כן הנהיגה השואל או שהמשיכה או שקרא לה ובאת אחריו נתחייב לה לשלם באונסין כדין השואל:
רִבִּי זְעִירָא שָׁמַע לָהּ מִן הָכָא אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָדָן כְּיָדוֹ. לֵית הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין הָעֶבֶד זָכָה מֵרַבּוֹ לְאַחֵר. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי מֵאִיר דְּרִבִּי מֵאִיר עֲבִיד יַד הָעֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ. וְהָתַנֵּי אִשְׁתּוֹ. רִבִּי מֵאִיר עֲבַד יַד הָאִשָּׁה כְּיַד בַּעֲלָהּ. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי פִּינְחָס תִּיפְתָּר כְּהָדֵין תַּנַּייָה דְתַנֵּי אִשְׁתּוֹ אֵינָהּ פּוֹדָה לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁינִי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי מֵאִיר אִשְׁתּוֹ פוֹדָה לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁינִי. וְהָדֵין תַּנַּייָה רִבִּי מֵאִיר עֲבַד יַד הָעֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ וְלֹא יַד הָאִשָּׁה כְּיַד בַּעֲלָהּ.
Traduction
R. Zeira le prouve par l’enseignement suivant (144)(Baba Metsia 8, 3): L’on ne peut pas faire prendre possession du mets destiné à servir d’eruv (lien symbolique des distances), ni par son fils et sa fille mineurs, ni par son esclave ou sa servante païens, parce que leur main équivaut à la sienne et ledit objet n’aurait pas changé de possession par leur intervention; cela ne prouve-t-il pas que l’esclave ne peut pas acquérir de la main de son maître pour une autre possession? Ce texte s’explique, fut-il répondu, selon R. Meir, qui partage cet avis; mais, d’après les autres sages, l’esclave a cette faculté de transmission. Mais, fut-il objecté, n’a-t-on pas énumérée aussi la femme parmi les personnes inaptes à la transmission de l’eruv (et pourtant sa main n’équivaut pas à celle du mari)? Si, R. Meir est d’avis que sa main équivaut à celle du mari. R. Hanania dit au nom de R. Pinhas: on peut même expliquer le cas relatif à l’éroub selon l’interlocuteur de R. Meir, car on a enseigné: la femme ne peut pas racheter la 2e dîme de son mari; selon R. Simon bar Eliézer au nom de R. Meir, elle le peut; or, ledit rabbin pense en partie comme R. Meir, puisqu’il admet que la main de l’esclave équivaut à celle du maître (145)Même série, Kidushin, chI (fol 60a), non la femme à son mari (R. Meir ne discute donc qu’à l’égard de la femme).
Pnei Moshe non traduit
ר' זעירא שמע לה. דאין העבד זוכה מרבו לאחר:
מהכא. ממתני' דערובין דקתני אבל אינו מזכה וכו' מפני שידן כידו. כצ''ל וש''מ שאין העבד זוכה מרבו לאחר:
תיפתר כר''מ. כלומר מהתם נמי לא תפשוט איפכא דתיפתר כר''מ הוא האי מתני' דר''מ עביד יד העבד כיד רבו לעולם ואפי' מרבו לאחר לא:
והתני אשתו וכו'. כלומר ומי מצית לאוקמה להאי מתני' כר''מ והתני התם ברישא דמזכה ע''י אשתו ור''מ הא ס''ל דיד האשה כיד בעלה:
תיפתר כהדין תנייא. כלומר הא ל''ק דהא אשכחן דפליגי תנאי אליבא דר''מ בהא אם יד האשה כיד בעלה או לא:
דתני. בתוספתא פ''ג אשתו אינה פודה לו מעשר שני בלא חומש דיד האשה כיד בעלה והבעלים צריכין להוסיף חומש ור''ש בן אלעזר אומר משום ר''מ דאשתו פודה לו מע''ש בלא חומש דכאחר דמיא:
והדין תנייא. כלומר והשתא מצית לאוקמי מתני' דעירובין כהדין תנייא דהוא רשב''א בשמו ור''מ עביד יד העבד כיד רבו אבל לא יד האשה כיד בעלה:
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן בְּמָעוֹת. הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן וּבוֹרְחִין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין בְּפֵירוֹת. אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן וְאוֹכְלִין אוֹתָן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא מְזַכֶּה לוֹ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְקַרְקַע.
Traduction
En principe on agissait ainsi avec l’argent: le maître faisait présent de l’argent, afin que le serviteur rachète avec cela les fruits de 2e dîme pour éviter le 5e supplémentaire. Mais, comme ils prenaient l’argent et s’enfuyaient, il a fallu recourir à un autre moyen, constituer le don en fruits, puis opérer l’échange. Comme cependant ils prenaient ces fruits et les mangeaient, on a établi que pour opérer l’échange, le maître ferait acquérir à son esclave un dixième de la terre (équivalent immobilier).
Pnei Moshe non traduit
גמ' בראשונה היו עושין כן במעות. תוספתא היא בפ''ד שהיו מערימין במעות לפטור מהחומש ואומר לחבירו הילך מעות ופדה לך המעשר משרבו הרמאים שהיו נוטלין אותן ובורחין התקינו שיהו עושין כן בפירות ואע''פ כן היו נוטלין את הפירות ואוכלין אותן חזרו והתקינו שיהא מזכה לו אחד מעשרה לקרקע כלומר מזכה לחבירו קרקע כל שהוא ואגב מקנה לו הפירות שם וחוזר ואומר הרי אלו מחוללין על המעות שבבית:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source